אנו חווים את מציאותנו מתוך יכולות מוגבלות, יכולות שלא מאפשרות לנו לדעת מעבר למה שאנו חווים באותם חמשת החושים.
אנו חיים בעולם של תוצאות. אך למרות זאת אנו נוטים לשייך להם את הסיבות.
אכן עולם שבו קיים פער. פער בין מה שאנו רוצים להיות למה שאנו באמת. ומכאן אנו הופכים לשחקנים. שחקנים שרוצים להראות טוב, חשוב לנו שיכבדו אותנו, חשוב לנו שהחברה תחשיב אותנו, גם במחיר של ערכים פנימיים שלא היינו חושבים שנוותר עליהם.
העולם שלנו הינו עולם רב ממדים. עולם של רצונות , כוונות, מחשבות ופעולות
למרות ששכבות הרצונות והכוונות הם הסיבות למציאותנו, אנו מודעים לשכבה הראשונה בלבד. זו העוסקת בפעולות החיצוניות ולכן אנו בעצם חיים בעולם של תוצאות.
קיים פער בין אותה רשת של סיבות ותוצאות הקיימת ומכתיבה את חיינו, לבין אותו העולם שאנו מציירים לעצמנו.
פער זה יוצר בתוכו תסכול ומשבר.
ממה בדיוק נובע הפער? הפער מתקיים מתוך אי ההלימה והמודעות לכך שאנו חיים ברשת של כוחות. פער זה מביא אותנו לידי תנועה, תנועה המביאה אותנו להרגשת סבל ולהרגשת תחושת הזמן המתארכת. יחד עם זאת, הסבל הזה שמורגש בנו, הוא החיסרון לגילוי משמעות חיינו, לגילוי אותה רשת הכוחות המסבבת אותנו וקושרת את חיינו.
האם ניתן לקרב בין שתי שכבות אלו? בין העולם הזה שהוא עולם של תוצאות ופעולות לבין עולם הסיבות שהוא העולם ממנו משתלשלות הסיבות? עולם השורשים?
האם בקירוב מודעותנו לאותם שכבות וגילויין, המצוי (הרגש העכשווי) יתקרב לרצוי (הרגש העתידי) ובשל כך גם התסכול יפחת?
ומה לגבי האנטישמיות? ואיך היא בכלל קשורה לכך?
האם האנטישמיות איננה תופעה שעדיין לא גילינו את שורשיה?
ומה באשר למחלוקת שבין הזרם הדתי לזרם החילוני?
האם אותו בירור עשוי להיפתר על ידי פרדיגמה חדשה שתאפשר להכיל הן את עולם הדת על שלל מושגיו והן את העולם החילוני? ואף להצליח למלא את אותו מקום חסרונם?
ואם כן, מהי אותה הפרדיגמה, מהי אותה השיטה שמחד צריכה לתת ערך נוסף על המדע הקיים, ומצד שני עדיין צריכה להיות תחת אותם אבני הבוחן של המחקר המדעי: אובייקטיביות, אמפיריות ותקפות.
********************************************************************************** חלק שני:
התענוג והמילוי.
איך נוצר תענוג? איך משיגים אותו? האם ניתן להשתוקק לתענוג מבלי לטעום אותו?
נניח שיש לנו תינוק קטן, ואנחנו מגישים לו ממתק טעים שהוא רואה בפעם הראשונה. התינוק מסתכל על התענוג, איך עדיין לא ניתן לומר שיש לו רצון או השתוקקות לקבלת התענוג.
איך יוצרים בו כזו השתוקקות?
אנחנו לוקחים את אותו ה "ממתק" ונותנים לו טעימה מהממתק. ועכשיו מוצאים את אותו הממתק מפיו של התינוק.
מה יקרה עכשיו?
עכשיו יצרנו בתינוק זיכרון לתענוג שהיה לו. יש לו רשימות, סכמות, תבניות של אותו התענוג שעינג אותו.
ורק עכשיו ניתן לומר שקיימת בו השתוקקות!
שאלה: כל עוד נחזיק את התענוג בידינו ונסרב לתת לו את התענוג, מה לדעתכם יקרה?
תשובה: הוא ישנא אותנו! הוא ירגיש שיש בנו את המילוי שעשוי להביא לו סיפוק, וכל עוד שקיים בנו המילוי שעשוי לספק אותו ואנחנו לא מספקים אותו לתינוק, כך תגדל השנאה שלו.
ואם נהיה מודעים לכך שיש לנו את המילוי, וגם נוכל להיות הצינור שיספק לאותו התינוק את המילוי. הוא כבר יתחיל להעריך ולאהוב אותנו.
אז מה הקשר שבין התפתחות האנושות, האנטישמיות ואותו הילד הקטן ששונא את מי שאינו מספק לו מילוי?
את זה עדיין לא גילינו...
אל תצפה להסכמה של הוויתך הפנימית, כי אין החידוש והאמת מגיעים אלא מתוך ההתנגדות ואי היכולת להכיל את החדש ששובר את מוסכמותך ותחום ידיעתך שהורגלת עליו משך שנים.
